אביא לכם כאן קטעים מחיי כילד,בשואה,ואמשיך עד עליתי לארץ- ישראל בגיל אחת-עשרה וחצי!
פרק א' 1934-1939
נולדתי בעיר פיוטקוב-טריבונלסקי או בקיצור פיוטקוב,ב-14.1.1934 למשפחה אשר התגוררה שם כבר מימי הסבא של סבא שלי.
אימי הייתה מורה לפולנית ועד כמה שידוע לי גם לחשבון בבית ספר בעיר פיוטקוב.היא הייתה אהובה מאד על תלמידיה.
אבי היה בעל מפעל,לא גדול,למזוודות,תיקים ומטריות.העובדים היו ברובם עובדות יהודיות.
בין העובדות היו כמה בעלות משמעות מיוחדת בהמשך חיי ועל כן אזכיר אותן פה:
דודה פניה אשר הייתה רווקה וקרובת משפחה של אימא.היא גם התגוררה בביתנו וטיפלה בי[לא כחלק מעבודתה] אלא מאהבתה לילד הקטן-לי.
היו גם שתי אחיות,פולה וגוצ'ה אשר היו יתומות מאם ואביהן היה נכה-קטוע רגל שהתפרנס מחרטות עץ.
לפעמים גוצ'ה הייתה לוקחת אותי לבקר אצלם בבית המלאכה של אביה ואני התפעלתי מאד מעבודתו ומרגל העץ שלו.
פולה הייתה נשואה והייתה עובדת מן השורה. גוצ'ה הייתה למעשה העובדת הבכירה במפעל של אבא,
ובגדר העוזרת האישית שלו.
כיבוש פולין בידי הגרמנים
בזמן שפולין נכבשה בידי הנאצים הייתי בן חמש וחצי!
משפחתי הייתה משפחה מבוססת .
הגרמנים הפציצו את העיר ואבא החליט שנעזוב את העיר במקום לחיות במקלט כפי שעשו הרוב.
את מפתחות הבית והמפעל השאיר בידי אחת העובדות היהודיות אשר היה לו אמון רב בה ושמה גוצ'ה.
הלכנו ברגל אל מחוץ לעיר,אבא,אמא,אחותי הגדולה ואני.
חיפשנו מקלט בכפרים הקרובים בכדי להנצל מההפצצות של המפציצים הגרמניים.הם היו מנמיכים טוס ויורים מהאוויר לעבר האנשים בדרך,לכן כאשר ראינו מטוס בשמיים רצנו כולנו לתוך היער לצידו הלכנו כמחבוא מהמטוסים היורים!
בכפרים שילמנו לאיכרים הפולנים תמורת מזון ומחסה,לרוב אחותי ואני ישננו במיטות וההורים באסם על הקש.
באחד המקרים התחבאנו בבור שהיה מיועד לאיכסון תפוחי אדמה,זה היה בור בלתי מכוסה ואבא שלי נשכב מעלי בכדי שאם כדורים או רסיסים יפגעו בנו הוא יפגע ובגופו יסוכך עלי.
כאשר חזרנו חזרה לעיר נתברר שכבר הכול בידי הגרמנים והם הביאו מכוניות משא ולקחו את כול הסחורה לגרמניה-זאת כמובן בלי לשלם.אבי הנחה את העובדת שלא תתווכח עם הגרמנים הגזלנים ושייקחו את מה שהם רוצים.
סיסמתו של אבא הייתה תמיד:"כסף אפשר להרוויח מחדש ואת הבריאות או החיים לא!" על כן לא הרסו לנו את הבית ואיש לא נפגע בשלב זה.
יהודים רבים אשר ניסו למחות על השוד החצוף נורו במקום או שנלקחו למשרדי הגסטפו הנאצי ולא חזרו יותר.
זו הייתה תחילתה של מלחמת העולם השנייה שנמשכה עבורי 68 חודשים!
כל הזכויות שמורות לסבא משה
m1212 
הקמת הגטו
כבר בסוף שנת 1939 הוקם בעירנו הגטו,זה היה הגטו הראשון שהוקם בפולין עד כמה שאני יודע.
מלאו לי שש שנים ונשאתי בגאווה רבה את הסרט שסימן אותי כיהודי-אותו חויב לשאת כול יהודי מבן שש ומעלה!
אנחנו גרנו במרכז העיר פיוטריקוב-טריבונלסקי ליד הכיכר המרכזית אשר נקראה רינק[כיכר]טריבונלסקי.
הגרמנים הכריזו שעל היהודים להתרכז באיזור שהיה נחשב כאיזור יותר צדדי ומי שלא יעבור לשם עד
יום מסוים יוצא להורג.כך הוקם הגטו.
סבא שלי זיכרונו לברכה היה אדם מאד דתי-חרדי וכול חייו למד תורה ושמר על הסיפריה שלו אותה קיבל בירושה מאביו ובה היו ארונות מלאים עם סיפרי קודש שעברו במשפחה מדור לדור עד ימי השל"ה הקדוש
הוא רבי ישעיהו הלוי איש-הורוביץ!הספרים המאוחרים יותר היו כאלו אותם חיבר הסבא של אבא שלי
הגאון רבי מרדכי הורוביץ.
הגרמנים גילו שקיימת סיפריה כזאת והם החרימו את הספרים וחילקו אותם כניר לאיטליזים של הפולנים הגויים!יומיים אחרי זה נפטר הסבא שלי מלב שבור!יהיי זיכרו ברוך!
עברנו לגטו לרחוב שכונה רחוב היהודים אבל שמו באמת היה רחוב ירוזולימסקה שפירושו רחוב ירושליים!
באותה תקופה הצטרפה אלינו סבתא,האימא של אבא שלי עם בעלה השני ובנה הצעיר שהיה אח למחצה של אבא שלי.שכחתי להזכיר שסבתא התגרשה מסבא שלי בגלל שאותו עניינו רק סיפרי וענייני קודש והוא לא דאג
לפרנסת המשפחה,מי שדאג לכול היה אבא שלי.
המפעל של אבא פעל מאד בקטן כי לא היו חומרי גלם והיו המון קשיים.בשלב זה עבדו אצלינו רק כמה
עובדות יהודיות אשר עבדו אצל אבא כבר שנים.
אחת העובדות זו שכבר סיפרתי עליה ששמה גוצ'ה חלתה בטיפוס והייתה צריכה תרופות יקרות אותן
לא יכלו בני משפחתה לממן.הורי החליטו לדאוג לכול הדרוש בכדי שגוצ'ה תקבל את הטיפול הטוב ביותר
האפשרי וכך היא הבריאה ונשארה איתנו!
בפרק הבא אספר לכם על הגירוש לטרבלינקה ועל השופ [מין מחנה עבודה]לנשארים.
כל הזכויות שמורות לסבא משה
חיסול הגטו
בסתיו 1942 החליטו הנאצים שהגיע זמנם של יהודי פיוטריקוב-טריבונלסקי!הם הורו לכול היהודים,לפי איזורי
המגורים בגטו,להתרכז במגרש גדול שהיה קרוב לתחנת הרכבת.כול מי שלא התיצב שם היה צפוי להיות
מוצא להורג במקום.אבא,אמא,אחותי ואני התיצבנו במגרש הזה אשר שימש למיון מי ישאר בעיר[בגטו מוקטן]
ומי שילקח לתחנת הרכבת ומשם,אמרו הגרמנים ומשרתיהם מהמשטרה היהודית של הנהלת הגטו-המכונה יודנראט,ל"מחנות עבודה".מחנה העבודה כביכול הייתה טרבלינקה אשר העבודה היחידה שנעשתה שם
הייתה השמדה שיטתית של היהודים בתאי הגזים ושריפת גופות הנרצחים!
הגרמנים הפרידו בין הנשים לבין הגברים,ככה יצא שאני נשארתי עם אבא ואחותי הלכה עם אמא.
מתוך עשרים ושמונה אלף יהודים שהתיצבו למיון הזה הושארו בשלב זה כאלפיים יהודים,כול השאר
נשלחו עם הרכבות לטרבלינקה ומהם איש לא ניצל.
המזל שלי היה שהייתי צמוד לאבא ואבא באותו זמן היה צריך להכין איזה תיק עבור אשתו של נאצי מאד
מוכר וידוע לשימצה ששמו היה ויליאם.
ויליאם היה מפלצת ואיתו היה כלב זאב ענק, וויליאם היה רואה איזה יהודי ברחוב היה קורא לכלב ואומר לו:
"יהודי לך תפוס את הכלב" ומשסה את הזאב ביהודי המסכן.היה נכנס לקונדיטוריה של יהודים ונותן לכלב
לטרוף כול מה שהיה שם.בהמשיך סיפור המעשה תראו איך קשור ויליאם הנורא לכך שאני כאן ויכול לספר
לכם על היום האיום והנורא ההוא.הגרמנים ירו בכול יהודי אשר לא עשה מיד ובמדויק את מה שהם אמרו.
הייתה להם רשימה של המיועדים להשאר בעיר[ובחיים בשלב ההוא]וכך קראו בשמו של אבא שלי.
אבא תפס אותי בחוזקה ביד ורץ לאן שהם הורו לו,הקלגסים הנאצים התנפלו עליו והחלו להכות אותו
שיאפשר להם לקחת אותי ממנו.אבא נפל על הארץ והמשיך להחזיק בי בשארית כוחותיו.
בשלב זה התערב ויליאם והורה לאפשר לאבא לקחת אותי איתו בכדי שאבא יוכל לסיים את התיק
שעשה עבור ויליאם!
הנשארים הוחזרו לגטו המוקטן ושם חולקו לעבודות שונות עבור הגרמנים.חלק עבדו במפעל לייצור
זכוכית,ביניהם אחיו למחצה של אבי ואחרים בבתי מלאכה שונים.אבא נתמנה כאחראי על בית המלאכה
לייצור תיקים ואני כאחד מעובדיו!
באותו יום נורא שאיבדתי בו את אימי ואת אחותי וכן ראיתי את הבלתי אפשרי-איך חיות אדם היכו באכזריות
את אבי הנערץ,עד לצהרי-היום הבא לא הייתי מסוגל לדבר וסיפרו לי שהפכתי כולי לירוק.
סבתא וסבא החורג שלי התחבאו במקום מסתור בתקווה שכך יוכלו להנצל מידי הרוצחים הנאצים.
גוצ'ה התחבאה אצלינו במסתור שהיה לנו בתוך הקיר.אבא עוד ניסה לשחד איזה גרמנים שיחזירו
את אימי ואת אחותי אבל הם לקחו את השוחד והבטיחו לו שזו נסיעה למחנה בו יהיה להן יותר טוב
ואלו כמובן היו שקרים גסים.
הנאצים ערכו חיפושים בכול מקום בעזרת המשטרה היהודית ואספו 540 יהודים,ביניהם סבתא שלי
וסבי החורג,את כול הנתפסים הוציאו לקרחת יער מחוץ לעיר וירו בכולם.
גוצ'ה נתגלתה אצלינו בביקור פתע של המשטרה היהודית ואבא שילם להם שוחד כבד בכדי שישכחו שראו
אותה,יותר מאוחר השיג עבורה התר לעבוד בבית המלאכה עליו היה אחראי.
אחותה של גיצ'ה,שמה היה פולה,הייתה בהריון ועמדה ללדת את ילדה הבכור ולכן לא הייתה מסוגלת
ללכת למפקד אליו הצטוו כול היהודים לבוא.הנאצים באו לבית שלה ושל בעלה ורצחו אותה ואת התינוק
אשר עוד לא הספיק להיוולד בדקירות של כידונים בביטנה של פולה המסכנה!
בפרק הבא אספר לכם על חיסול בתי המלאכה ואיך דרך מחנה הריכוז בליז'ין הגעתי לאושווץ.
כל הזכויות שמורות לסבא משה
פיוטריקוב-בליז'ין-אושוויץ
בקייץ של שנת 1943 החליטו הנאצים לחסל את בתי המלאכה ולהשאיר בעיר רק אותם יהודים שעבדו
בבית החרושת לזכוכית,את האחרים[כולל את אבי,את גוצ'ה ואותי העמיסו על רכבת ושלחו אותנו למחנה
אשר שמו בליז'ין!
בבליז'ין ישננו בצריפים כאשר מכול צד של הצריף היה מין מדף דו-קומתי אשר שימש כמקום שינה עבורנו.
תנאי התברואה היו ירודים מאד ופרצה מגיפת טיפוס הבהרות המופצת על ידי כינים אשר עברו בקלות מאדם לאדם.
בעזיבה מפיוטקוב החרימו הגרמנים את כול רכושנו כפי שרק יכלו לשים עליו את ידם.אבא שלי הצליח להחביא כמה תכשיטים יקרים בעיקר על גופי כי על ילד קטן לא חיפשו כול כך.
חליתי בטיפוס בהרות וקיבלתי את הטיפול הכי מסור ויעיל כפי שאבא וגוצ'ה הצליחו להשיג עבורי.
אחרי שהבראתי מהטיפוס הייתי מאד חלש וחליתי בדיזנטריה ושוב אבי שיחד רופא שטיפל בגרמנים שיטפל גם בי.הרופא קבע שאני צריך ערוי דם כדי שאוכל להתאושש ולהבריא!למזלי הרב לאבא ולי היה אותו סוג דם
ואבא נתן דם אשר במקום הרופא העביר אותו אלי.
כעבור זמן לא רב חלה אבא בטיפוס ואני בעזרתה המסורה של גוצ'ה טיפלנו בו.היה אצלי עדיין תכשיט זהב
יקר מעין קופסה בגודל של קופסת גפרורים עשויה מזהב טהור,הבטחתי אותה לרופא אם יצליח לרפא את אבא שהיה חולה מאד.אבא הבריא ואנחנו נפרדנו מהתכשיט האחרון שהיה לנו.
יחסית בליז'ן נחשב למחנה לא הכי נורא.
יום אחד הנאצים תפסו אישה יהודיה שאכלה חתיכת לחם עם גבינה ומיד דרשו ממנה שתסגיר את הגרמני
שהעז לרחם על יהודיה ונתן לה לחם עם גבינה.
האישה היהודיה הייתה גיבורה אמיתית וסירבה להלשין על השומר הגרמני שאילו הסגירה אותו היה נשלח
לחזית המזרחית-להלחם ברוסיה.הנאצים הלקו אותה 220 מלקות בשוטים עד אשר מתה ולא גילתה להם כלום!
יום אחד יצאה הוראה שעל כולם לעשות קרחת ואני לא עשיתי זאת כי הייתי מאד גאה בבלורית שלי כילד.
הנאצים ריכזו את כולם במגרש הגדול והתחילו לעבור בין היהודים ולהוציא את מי שלא עשה קרחת.
הם ירו במקום באחדים ולאחרים ניפצו את הראש האחד אל השני.
ראיתי שאם לא אעשה מה שהוא יוצא מהכלל אני אמות.ברגע שעברו קרוב אלי שורות של יהודים שכבר
נבדקו זינקתי ועברתי לצד הבדוקים וככה חזרתי חי לאיזור המגורים,ברור שמיד רצתי לספר ועשיתי קרחת!
היה שם נאצי בשם בוסקאו אשר הצטיין בשני דברים:הוא היה בעל גוף מעוות לאחר שנפצע בחזית המזרחית,כלומר במלחמה ברוסיה.הוא הצטיין גם באכזריותו מעל ומעבר לאחרים.
יום אחד הוא נכנס לצריף שלנו ותפס קבוצת יהודים אשר לא נהגו במדויק כפי שהוא רצה ואני ביניהם.
הוא הרים מוט גדול והתחיל להכות על ראשי היהודים,מה שהציל אותי היתה העובדה שהייתי ילד קטן ולכן גם נמוך ויצאתי מיזה עם גולה על המצח בלבד בזמן שאחרים הוא ממש פתח להם את הראש.
בקייץ 1944 החליטו הגרמנים שהגיע הזמן לחסל את מחנה בליז'ין ונשלחנו ברכבת לאושוויץ!
בפרק הבא אספר לכם על אושוויץ-בירקנאו ועל פגישתי עם ד"ר מנגלה.
כל הזכויות שמורות לסבא משה
שלום ידידי היקר,
אני שמחה שמצאת סופסוף בית לכתביך.
שיהיה בהצלחה!
…ואני עוקבת ואעקוב 🙂