מאטהאוזן-גונסקירכן והשיחרור

7 אפר

מאטהאוזן-גונסקירכן והשיחרור

במחנה מאטהאוזן היו אנשים מכל הסוגים.יהודים אשר הגיעו לשם ממחנות קודמים כמוני ויהודים אשר

הובאו מהונגריה אשר בה שירתו מקודם בצבא ההונגרי ושימשו בעיקר כעובדי עזר עבור הגרמנים,כעת

כאשר הנאצים החליטו שהם כבר לא מועילים הביאו אותם למחנה הריכוז.

היו גם בני כול העמים שנשלטו על-ידי החיה הנאצית.היו ספרדים אשר נלחמו נגד השילטון הפשיסטי

של פרנקו וכאשר פרנקו ניצח ברחו לצרפת ומשם הובאו למאטהאוזן על ידי הגרמנים אשר כבשו את צרפת.

היחס לאסירים היה זוועתי והוטלו עונשים קבוצתיים על כל דבר ועל לא דבר.

לדוגמא הקאפו גילה אצל אחד האסירים מלח בכיסים כי הבן-אדם הצליח "לגנוב" קצת מלח שיוכל ללקק אותו

כאשר הרעב יהיה קשה מנשוא.

הנאצים השכיבו את כולנו על הרצפות וחייבו אותנו להתגלגל על הארץ עד שפירור המלח האחרון ישפך

מכיסיו של "הפושע"!

במקרה אחר כאשר אחד לא עמד ישר במסדר הוכרחנו, כול אנשי הבלוק,לעשות פול קום במהירות כאשר

מי שמפגר ליפול מקבל מיד מכות בשוט.

באחד המקרים הנאצי הילקה נער בשוט על ישבנו הערום וכאשר האומלל פלט מהישבן מרוב כאב

הוא הוכה על כך שליכלך את השוט עד שנרצח!

בשלב מסוים הועברנו למחנה אוהלים אשר נקרא:צלט לאגר.

במחנה האוהלים פגשנו ביהודים אשר הגיעו מהצבא ההונגרי ,כפי שסיפרתי מקודם.

במחנה האוהלים היו רק יהודים והוא נועד לזרז את השמדתינו בלי שום מאמץ והשקעה מצד הנאצים.

במחנה הזה היו מקרים שאדם נפטר מחולי או מרעב בערב ובבוקר מצאו אותו כאשר חלקים מגופו

חסרים כי הם נאכלו.

הבעיה הייתה שהאנשים אשר הגיעו מהצבא ההונגרי לא התרגלו עדיין לרעב ולסבל כמו שאנחנו

אשר באנו ממחנות ריכוז קודמים.

היה שם נאצי, סגן מפקד מחנה האוהלים, אשר הצטיין במיוחד באכזריותו הרבה.

זכורים לי מספר מקרים בהם ביטא זאת.

פעם תפס כמה נערים אשר ניסו לקחת מעט אוכל והוא קשר את ידיהם מאחור וגילגל אותם במורד הגבעה,

אחד מהם נשאר בחיים.

פעם אחרת התגנב יהודי אל המקום בו היה האוכל וניסה לקחת מעט מזון,הנאצי ירה בו בשלבים כאשר

האומלל חסר הישע שוכב על הארץ ומשמש מטרת אימונים לקצין האס.אס הארור.הוא נורה בכול יד ורגל

עד שנמאס לקצין הנאצי והוא סוף סוף הרג אותו.

יום אחד הרגשתי שאני כול כך רעב עד שלא איכפת היה לי למות אם אוכל לפני כן.

החלטתי לעשות מעשה והלכתי ישר אל הקצין הנאצי,מבלי לנסות ולהתגנב לשם,ופניתי אליו:

"אדוני הנכבד,אני רעב מאד אם תואיל לתת לי מעט אוכל?"הנאצי היה מופתע מאד ומילא את המסטינג

שלי במרק מתחתית הסיר וחתיכת לחם,כלומר באוכל אותו ביקשתי.הוא אמר לי שאני יכול ללכת ולחזור למקומי.

הלכתי תוך ביטחון שבטח אקבל כדור בגב והחלטתי שיהיה מה שיהיה אמשיך ללכת ולא אביט לאחור.

הגעתי אל שאר היהודים,ביניהם רבים מאלה שבאו מהצבא ההונגרי,והם הסתערו עלי וחטפו ממני כול

פירור של מזון וכמעט שקרעו אותי לגזרים באותה הזדמנות.

הגרמני התחיל לירות וכולם ברחו חוץ ממני.

הגרמני קרא לי לחזור אליו ואני כמובן עשיתי מיד כדברו.הוא הושיב אותי על ידו ונתן לי מהאוכל של הגרמנים,לחם, מרק וגם חתיכת בשר והורה לי לשבת שם ולאכול על ידו.אכלתי היטב וחזרתי למקומי בין האסירים היהודים.

באמצע חודש אפריל 1945 הוציאו אותנו הנאצים ממאטהאוזן והוליכו אותנו ברגל למחנה גונסקירכן אשר

קרוב לעיר האוסטרית לינס.בדרך לא חסרו לנו מיים כי ירדו גשמים ואכלנו כול מה שראינו בצידי הדרך:

עשבים,שבלולים והכול כמובן ללא בישול.

גונסקירכן היה אימפרוביזציה של הנאצים לזירוז השמדת היהודים.קיבלנו כול יום חתיכת לחם עבש ומיים

חולקו מטנקר ככה שכמות המיים הייתה מאד מצומצמת.בעיקר נהנינו ממי הגשם אשר ירד בשפע באותו

זמן.

בהיותינו בדרך בין המחנות פגשו בנו אנשי הצלב האדום והם הבטיחו שידאגו לנו.

הם קיימו את הבטחתם ושלחו חבילות מזון עבורינו.הגרמנים פתחו את החבילות והוציאו מהם דברים

שהם היו מעונינים בהם,את השאר חילקו למנות יותר קטנות[כך נשארו להם חבילות רבות] וחילקו את זה

בינינו.

בזמן החלוקה האנשים לחצו אחד את השני והיו כאלה שהתעלפו במאבק לקבל מה שהוא.הגעתי לבסוף

לראש התור וקיבלתי קצת ממתקים ושוקולד כמנה עבורי.לאט לאט אכלתי את מה שקיבלתי והייתי מאד

צמא.למרבה המזל ירד גשם ורצנו החוצה לאסוף מיים לשתיה.הותקפתי בדרך על ידי שני אנשים גדולים

אשר חשבו שנשאר אצלי עוד מה שהוא לאכול והחליטו לשדוד אותי.נלחמתי בהם ואחד מהם נשך אותי מאד חזק באצבע המראה של היד השמאלית שלי.

הנשיכה התמגלה והאצבע הלכה והתנפחה.ימים מספר אחרי כן שמענו יריות של תותחים ושומרי המחנה

נעשו מאד עצבניים.יותר מאוחר נסע מפקד המחנה בג'יפ עם דגל לבן ואז נודע לנו שהצבא האמריקאי

מנצח וקרוב מאד אלינו!השומרים הגרמנים ניסו לפתות יהודים להתחלף בבגדים,הגרמני יתן את מדיו

תמורת הסמרטוטים שלבש היהודי-ברור שאולי רק בודדים הסכימו לשטות כזאת.

המון האסירים הסתער על מחסני המזון ולא אחד נהרג במאבק להשיג מיד את המזון ורבים מתו כי

לאחר שנים של רעב אכלו ובלעו בלי חשבון.

בהיותי ילד קטן בן אחת-עשרה ומספר חודשים לא העזתי להשתתף במלחמות הללו וכמובן שגם לא אכלתי

את מה שלא היה לי.

למחרת בבוקר יצאתי מהמחנה ופגשתי חיילים אמריקאים אשר נתנו לי אוכל ושתיה-הגיעה שעת השיחרור!!!

רופא צבאי אמריקאי טיפל באצבע שלי הנפוחה וריפא אותה.

ה-4.5.1945 לגבי נסתיימה מלחמת העולם השניה-כעבור עוד מספר ימים נגמרה המלחמה רשמית!

כל הזכויות שמורות לסבא משה

5 תגובות אל “מאטהאוזן-גונסקירכן והשיחרור”

  1. g1212 אפריל 11, 2012 בשעה 12:19 pm #

    8.מיד לאחר השחרור ממחנה הריכוז

    ב-4.5.1945 שוחררתי על-ידי הצבא האמריקאי ממחנה הריכוז גונסקירכן אשר ליד העיר לינס שבאוסטריה.יצאתי לבוש סמרטוטים,למשל הייתי חייב להחזיק את המכנסיים,אשר היו קרועים לכול אורכם,בכדי שלא יפלו מעלי.

    רופא צבאי אמריקאי טיפל בידי השמאלית אשר הייתה נפוחה מאד כתוצאה מהנשיכה שקיבלתי תוך ניסיון לשדוד ממני מזון על ידי שני אסירים יהודים מבוגרים.

    החיילים נתנו לי אוכל ושתייה והפנו אותי שאלך בכיוון העיר לינס אשר הייתה כבר תחת שלטון צבאי אמריקאי.

    בדרך ראיתי בית של אוסטרים והרמתי אבן וזרקתי אותה לחלון הבית מתוך שנאה לכול דבר גרמני וזה כלל את האוסטרים.

    פגשתי בקבוצה של יהודים מבוגרים אשר נכנסו לבית ולקחו כול מה שרצו,מזון ,בגדים וכו'.גם אני נכנסתי לשם ויהודי מבוגר עזר לי להוריד את הסמרטוטים שעלי,התרחצתי כפי שלא התרחצתי כבר שנים,ולבשתי בגדי ילד נקיים ובמצב טוב מאד.

    משם המשכתי בדרכי לעיר לינס.בעיר היהודים היו נכנסים לבית והאוסטרים נתנו לנו מה שרק רצינו לקחת.

    היה ברור שהם מפחדים שנקרא לחיילים האמריקאיים והם יבואו מיד לעזרתנו.

    נכנסתי יחד עם עוד יהודים ואכלנו ארוחה מבושלת של אורז וקציצות בקר ונהניתי מאד.

    לקראת ערב המשטרה הצבאית האמריקאית התחילה לאסוף את היהודים אשר הסתובבו בעיר והעבירה אותם למחנה פליטים שהוקם ליד שדה התעופה הרשינג [אם אינני טועה בביטוי השם].

    אותנו,הילדים,ריכזו בבנין גדול וצרפו אלינו עוד ילדים יהודים שנמצאו בשטח הכיבוש האמריקאי באוסטריה.היינו שם 228 ילדים מגיל 11 ועד 18 ,אני הייתי כמובן אחד הקטנים ביותר.

    כל הזכויות שמורות לסבא משה

  2. g1212 אפריל 11, 2012 בשעה 12:24 pm #

    9.הנוקמים הצעירים

    רוכזנו בשדה התעופה הרשינג והאמריקאים דאגו לנו למזון ומינו עלינו מנהל שהיה איטלקי אנטי-פשיסטי.

    כול בוקר היו מביאים שבויים גרמנים אשר תפקידם היה לנקות עבורנו את החדרים ושאר עבודות עזר.

    היו לנו שתי בעיות:1.המזון לא היה מי יודע מה,רק אוכל בסיסי שלא נרעב.

    2.אולי ידוע לכם שאנשי האס.אס היה להם סימון מיוחד מתחת לבית השחי אשר נקבע שם בקעקוע כמו המספר על ידי השמאלית,האמריקאים שאלו את השבויים הגרמנים מה היה תפקידם ולפי מה שענו נהגו בהם!

    איש לא טרח לבדוק האם יש סימון של אס.אס מתחת לבית השחי של השבוי, דבר שיש בו כדי להוכיח שהוא איננו חייל פשוט אלא נאצי מאנשי האס.אס!

    הדבר בעל הערך הרב ביותר אז לא היה כסף אלא סיגריות אמריקאיות!

    אנחנו החלטנו לשחד את הממונה עלינו שיבדוק את כול החיילים הגרמנים שהגיעו האם מי מהם הוא איש אס.אס ואם כן ידווח על כך לשלטונות הצבא האמריקאים ואותו איש אס.אס לא ישוחרר תוך חודשים מספר אלא יכלא לזמן ארוך יותר בהיותו פושע מלחמה.

    כפי שכבר ציינתי המזון שקיבלנו היה פשוט ובסיסי ולא כלל ממתקים,שוקולד וירקות טריים.

    את הירקות השגנו כאשר הלכנו בקבוצה לכפר הקרוב ולקחנו מגינות התושבים האוסטרים כול מה שרצינו.הם כמובן התלוננו בפני השלטונות האמריקאיים.

    הבעיה הייתה איך משיגים סיגריות אמריקאיות ושוקולד וממתקים עבורנו.

    לשדה התעופה היו מגיעים מטוסי תובלה אשר הביאו מנות קרב עבור החיילים האמריקאיים.

    נהגנו להתקרב בלילה,בזחילה,ולחטוף חבילה של מנות קרב,מיד היינו מפרקים אותה ורצים חזרה למקום המגורים שלנו.הדבר נעשה,לרוב,בקבוצות של ארבעה נערים-החבילה הגדולה הייתה מורכבת מארבע חבילות משנה.

    היינו משלמים למנהל והוא תפס אנשי אס.אס לא מעטים.קרה מקרה מיוחד שאחד הנערים זיהה נאצי אשר התעלל בו במחנה הריכוז מטהאוזן עליו סיפרתי לכם באחד הפרקים הקודמים.

    שילמנו הון למנהל הנכבד והוא הכה את הנאצי כאשר כולנו מסתכלים ונהנים.

    אחרי כן הגיע חייל שחור שאחיו נרצח במטהאוזן [ידוע על כמאה שבויים אמריקאיים שנרצחו במטהאוזן לקראת שחרור המחנה בידי האמריקאיים],

    וחייל זה הסכים להושיב את הנאצי על מנוע הג'יפ שלו ואנחנו נזרוק אבנים על הנאצי כדי שייפול מהג'יפ ויידרס ב"תאונה".

    מי שהוא הזעיק את המשטרה הצבאית האמריקאית והם עצרו את החייל השחור והקיפו את הפושע הנאצי בטבעת שהגנה עליו.אנחנו היקפנו את הפושע הנאצי המוקף ביחד עם השוטרים הצבאיים המקיפים אותו.

    בסוף בתיווכו של המנהל שלנו הלכנו כולנו למפקד האמריקאי הבכיר במקום

    ושיטחנו בפניו את טענותינו כלפי הפושע הנאצי.

    הנאצי הוצא להורג בתלייה בעיר לינס הקרובה.

    יום אחד באנו בקבוצה גדולה ופרצנו מחסן גדול עם מנות קרב והשומרים ירו לעברינו ואחד הנערים נהרג.

    פעם אחרת נעצרו שנים עשרה נערים באשמת ניסיון לגניבת מנות קרב אבל עד שהשומרים הביטו ימינה ושמאלה כולם ברחו.

    הגיע הזמן בו לאמריקאים נמאס מאיתנו והם העבירו אותנו למחנה סגור בניהול של שני קצינים יהודים אמריקאיים.

    המשך יבוא!

    כל הזכויות שמורות לסבא משה

  3. g1212 אפריל 11, 2012 בשעה 12:25 pm #

    10.הפגישה עם חיילי הבריגדה הארץ-ישראלית

    החיים במסגרת הסגורה לא היו נעימים במיוחד בלשון המעטה.ראינו שיש לנו רק את המינימום ההכרחי ולא שום מותרות,כגון ממתקים ופירות וכו'.

    בחרנו בכמה נערים מהבוגרים יותר והם פנו בשמינו אל שני הקצינים

    היהודים-האמריקאים וביקשנו מהם שידאגו לנו לשיפור התנאים.

    הם השיבו שזה לא פשוט ולא מגיע לנו ואין לנו לצפות לשום שיפור.

    הנציגים שלנו ביקשו שאם הם אינם יכולים לעזור לנו אז שיאפשרו לנו חופש

    תנועה ואנחנו כבר נשיג את כול הדרוש לנו.

    תשובתם הייתה שאנחנו חבורת פושעים צעירים ואם אנחנו רעבים שנאכל עשב,זה נאמר באידיש כפי שכול השיחות שלנו עם הקצינים

    היהודים-אמריקאים התנהלו.היינו מאד נרגזים והתחלנו לחשוב מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב ולהשתחרר מעולם של הקצינים הללו.

    באותם רגעים עלו אלינו מבחוץ מספר נערים נלהבים וסיפרו שהגיעו חיילים יהודים מארץ-ישראל.

    רובינו הגבנו "למה כבר אפשר לצפות מחיילים יהודים?"השווינו אותם לקצינים היהודים-האמריקאים!בכול אופן מספר נערים נרגשים סיפרו להם על מה שקרה

    בינינו לבין הקצינים זמן קצר לפני בואם של חיילי הבריגדה אלינו.

    אחד מחיילי הבריגדה תפס את הקצין,ששלח אותנו לאכול עשב אם אנחנו רעבים,ואמר לו:"מזלך שאתה נמצא בשטח הכיבוש האמריקאי כי אחרת הייתי

    הורג אותך במכות.איך אתה מעז לומר לילדים שניצלו מידי הנאצים שיאכלו עשב !"

    הוא פנה אלינו ובקש שכולנו נתאסף כך שיוכל לדבר עם כולם ביחד.

    הוא הזמין אותנו שנצטרף אליו ואל חבריו וכך נעלה לארץ-ישראל איפה

    שידאגו לנו ולא יחסר לנו מאומה.אז הוציא דף ניר והזמין אותנו להירשם

    לעליה לארץ-ישראל.נרשמו ילדים בודדים והשאר מחאו לו כפיים אבל לא

    היינו מוכנים להתחייב לכלום.

    החייל הארץ-ישראלי הכריז שהוא מפסיק את ההרשמה ורק בעוד שלושה

    ימים הוא יחזור עם משאיות להובלת נוסעים וכול מי שירשם ויעלה על המשאית יקבל במקום חבילה של שלושה ק"ג ממתקים.בנוסף לזה על המשאית יהיו לחם וקופסאות שימורים שיכילו מכול טוב.

    החיילים מהבריגדה נפרדו מאיתנו ואמרו שישובו בעוד שלושה ימים כפי שהבטיחו לפני כן.

    המשך יבוא!

  4. g1212 אפריל 11, 2012 בשעה 12:29 pm #

    11.מאוסטריה לאיטליה

    11.מאוסטריה לאיטליה

    עברו שלושה ימים בהם פקפקנו האם חיילי הבריגדה הארץ-ישראלית באמת ישובו ויביאו איתם מזון וחבילות ממתקים כפי שהבטיחו.האם באמת אפשר לסמוך עליהם?

    אחד הנערים נכנס כולו נרגש ומספר שהנה הגיעו משאיות מלאות בכול טוב ואיתם החיילים שהיו כבר אצלנו וביניהם זה שהתרגז כול כך על הקצין

    היהודי-אמריקאי שהציע לנו לאכול עשב באם אין לנו די אוכל.

    כולנו,פרט לבודדים,נרשמנו אצל חיילי הבריגדה ותוך זמן קצר עלינו על המשאיות וכול אחד ברגע שעלה למשאית קיבל חבילה בת שלושה ק"ג של ממתקים.במשאית עצמה היה מכול טוב,לחם טרי,קופסאות שימורים של בשר,סרדינים ולפתנים שונים והכול זמין לכולנו,מי שרעב שיאוכל.

    הוסבר לנו שבשלב זה אנחנו נוסעים לאיטליה ובדרך אפשר לדבר ולשיר באופן חופשי,רק כאשר נגיע לגבול שבין אוסטריה לבין איטליה נצטרך לשמור על שקט מוחלט כי הם מעבירים אותנו בתור חבילות של ציוד ולא בתור בני אנוש.

    ככה עברנו את הגבול מאוסטריה לאיטליה והמשכנו לנסוע חופשיים וניזונים

    מכול טוב.

    הגענו למחנה צבאי גדול בעמק בין הרים[למקום קראו טלביזיו אבל ספק רב שאני אומר את השם נכון-כנראה זה דומה].

    המחנה הצבאי היה כולו של הבריגדה הארץ-ישראלית ואנחנו קיבלנו יחס נפלא.

    עמדתי בתור לקבלת טבלת שוקולד וכאשר קיבלתי אותה והתחלתי לאכול נעמדתי מיד בסוף התור לקבלת עוד טבלת שוקולד.

    חיילי הבריגדה ויתרו על מנות השוקולד שלהם וחילקו אותן לנו.בכלל התנאים היו מצוינים.הייתי אז בן אחת-עשרה ומספר חודשים,יום אחד טיפסתי על משאית גדולה והתחלתי לשחק בידיות השונות אשר לא ידעתי למה הן מיועדות,ככה הצלחתי לשחרר את המעצורים והמשאית החלה לנסוע במורד.

    למזלי אחד החיילים ראה שמשאית נוסעת בכיוון לקיר ולא רואים את הנהג,הייתי קטן מדי בכדי להגיע לחלון שליד הנהג.החייל זינק על הקבינה של המשאית והצליח לעצור אותה מטרים מספר מהקיר.ברור שקיבלתי על הראש והוסבר לי כמה מסוכן מה שעשיתי.

    אחרי כמה ימים יצאנו שוב לדרך לכיוון העיירה סנטה מריה שם החליטו אנשי הבריגדה להקים פנימייה לילדים ניצולים וקראו לה "אודים",על שם אוד מוצל מאש.

    בדרך ישננו במחנות צבא אשר היו של הבריגדה או של יחידות בריטיות שהיה בהן אחוז גבוה של חיילים עבריים מארץ-ישראל.

    באחד המחנות פגשתי בחייל יהודי אשר שוחח איתי והתברר שמוצאו גם כן מפולין כמוצאי ובהמשך השיחה התברר שאנחנו קרובי משפחה רחוקים.

    למיטב זכרוני אמה שלו הייתה בת-דודה של סבתא שלי מצד אימי.

    הוא נתן לי מתנות של בגדים וכסף ואמר לי שכאשר אגיע ארצה וישאלו אותי האם יש לי משפחה אתן את הפרטים שלו והוא ייקח אותי אליו הביתה כאילו

    הייתי בנו.הודיתי לו ושמחתי מאד שאינני בודד בעולם.

    המשכנו במסענו באיטליה עד שהגענו לעיירה סנטה מריה ושם פגשנו בעוד ילדים ובני נוער,בנים בנות, אשר נאספו על ידי אנשי הבריגדה.

    חולקנו לקבוצות לפי מין ולפי גיל.כולנו היינו בני אחת עשרה עד שמונה עשרה.

    הייתה קבוצה נפרדת של בנות ואני צורפתי לקבוצת הקטנים ביותר שקיבלה את השם קבוצת הצברים.

    המשך יבוא!

    כל הזכויות שמורות לסבא משה

    מכול טוב.

    הגענו למחנה צבאי גדול בעמק בין הרים[למקום קראו טלביזיו אבל ספק רב שאני אומר את השם נכון-כנראה זה דומה].

    המחנה הצבאי היה כולו של הבריגדה הארץ-ישראלית ואנחנו קיבלנו יחס נפלא.

    עמדתי בתור לקבלת טבלת שוקולד וכאשר קיבלתי אותה והתחלתי לאכול נעמדתי מיד בסוף התור לקבלת עוד טבלת שוקולד.

    חיילי הבריגדה ויתרו על מנות השוקולד שלהם וחילקו אותן לנו.בכלל התנאים היו מצוינים.הייתי אז בן אחת-עשרה ומספר חודשים,יום אחד טיפסתי על משאית גדולה והתחלתי לשחק בידיות השונות אשר לא ידעתי למה הן מיועדות,ככה הצלחתי לשחרר את המעצורים והמשאית החלה לנסוע במורד.

    למזלי אחד החיילים ראה שמשאית נוסעת בכיוון לקיר ולא רואים את הנהג,הייתי קטן מדי בכדי להגיע לחלון שליד הנהג.החייל זינק על הקבינה של המשאית והצליח לעצור אותה מטרים מספר מהקיר.ברור שקיבלתי על הראש והוסבר לי כמה מסוכן מה שעשיתי.

    אחרי כמה ימים יצאנו שוב לדרך לכיוון העיירה סנטה מריה שם החליטו אנשי הבריגדה להקים פנימייה לילדים ניצולים וקראו לה "אודים",על שם אוד מוצל מאש.

    בדרך ישננו במחנות צבא אשר היו של הבריגדה או של יחידות בריטיות שהיה בהן אחוז גבוה של חיילים עבריים מארץ-ישראל.

    באחד המחנות פגשתי בחייל יהודי אשר שוחח איתי והתברר שמוצאו גם כן מפולין כמוצאי ובהמשך השיחה התברר שאנחנו קרובי משפחה רחוקים.

    למיטב זכרוני אמה שלו הייתה בת-דודה של סבתא שלי מצד אימי.

    הוא נתן לי מתנות של בגדים וכסף ואמר לי שכאשר אגיע ארצה וישאלו אותי האם יש לי משפחה אתן את הפרטים שלו והוא ייקח אותי אליו הביתה כאילו

    הייתי בנו.הודיתי לו ושמחתי מאד שאינני בודד בעולם.

    המשכנו במסענו באיטליה עד שהגענו לעיירה סנטה מריה ושם פגשנו בעוד ילדים ובני נוער,בנים בנות, אשר נאספו על ידי אנשי הבריגדה.

    חולקנו לקבוצות לפי מין ולפי גיל.כולנו היינו בני אחת עשרה עד שמונה עשרה.

    הייתה קבוצה נפרדת של בנות ואני צורפתי לקבוצת הקטנים ביותר שקיבלה את השם קבוצת הצברים.

    המשך יבוא!

    כל הזכויות שמורות לסבא משה

  5. g1212 אפריל 11, 2012 בשעה 12:31 pm #

    12.קבוצת ה"צברים"

    קבוצת הצברים הייתה קבוצת הילדים הקטנים ביותר בבית הספר "אודים" אשר הוקם בעיירה סנטה-מריה אשר באיטליה.

    היו לנו שני מדריכים חיילי הבריגדה הארץ-ישראלית אשר טפלו בנו ודאגו לכול צרכינו. קיבלנו אוכל ובגדים סיפקו לנו במסגרת המוסדות היהודיים,כמו הג'וינט,ועוד.

    אחד המדריכים שלנו שהיה אז כבן עשרים הכרתי בשם טדי ולפני כעשר שנים דיברתי איתו בטלפון עם פרופסור טדי והוא סיפר על מה שאמר לו בזמנו הילד הכי קטן מוישלה ואני צחקתי ואמרתי לו אדוני הפרופסור אתה מדבר עם אותו מוישלה.

    המדריכים מהבריגדה לימדו אותנו עברית וקצת חשבון ובכלל חינכו אותנו.

    למשל למדנו להתאגרף ובמקום ללכת מכות יכולת להזמין את יריבך לקרב אגרוף.התנאי היה שלא יהיה הבדל ניכר בגיל ובמשקל בין שני המתאגרפים.

    היה ילד מעט גדול ממני אשר עוד בהיותינו ביחד באושוויץ הוא התלונן עלי בפני קאפו פולני והקאפו הכה אותי עד אשר נזל לי דם מכול הפנים כולל מהלחיים.

    ניצלתי את ההזדמנות והזמנתי אותו לקרב אגרוף.

    המדריכים שלנו התפלאו ואמרו לי שלא כדאי לי,הוא בוגר ממני בשנתיים ובעיקר כבד ממני.אני עמדתי על דעתי והוא לא העיז שלא להסכים מפאת הבושה הכרוכה בכך.

    הקרב נפתח ושנינו חבשנו כפפות אגרוף והלכנו האחד לקראת השני.

    המדריכים התפלאו שהילד השני כיסה את פניו כאשר אני התקרבתי אליו בעוד שאני הלכתי חופשי לגמרי.

    כאשר הגעתי עד אליו הורדתי את הכפפות והסתערתי עליו בידיים חשופות.

    המדריך זינק מיד והפריד בינינו תוך שהוא מגן על הילד ההוא שאני אפסיק

    להכות ולשרוט אותו.

    הייתה גם קבוצה של נערות ואני הייתי ביחסים טובים עם אחדות מהן ובפרט עם נערה ששמה היה בתיה.

    הדוד שלי,אותו פגשתי באיטליה,בא לבקר אותי והביא לי ממתקים וכסף.הוא פגש גם את בתיה וגם אותה כיבד בשוקולד ועוד.

    היינו שם כמה זמן ואז הסוכנות היהודית השיגה אישורי עליה לארץ עבור הילדים הקטנים ביותר-עבור קבוצת הצברים.

    עלינו לארץ-ישראל כעולים עם תעודות עליה ועל כן חוקיים.

    בסיפור שלי על "בית הספר ואני כילד ניצול שואה" סיפרתי שהגעתי ממחנה המיון בעתלית לבאר-טוביה ושם קיבלה אותי משפחה נהדרת אשר התגוררתי אצלם ועזרתי בעבודות המשק תוך לימודים בבית הספר.אזכיר כאן דבר שלא ציינתי בסיפור ההמשך של בית הספר ואני כילד ניצול שואה.

    בהמשך כאשר הייתי אצל הדוד שלי הכרתי ולמדתי לחבב מאד את בנו אשר היה ברמת הכובש כאיש הפלמ"ח.

    הוא התאהב בנערה וכאשר בא להציג אותה בפני הוריו היא מיד חיבקה את אבא שלו כי הכירה אותו מאיטליה:שמה היה בתיה והיא נישאה לבן שזכה באישה נפלאה.

    אם תרצו לקרוא את ההמשך הרי שהוא בשרשור ההוא שציינתי מקודם.

    כל הזכויות שמורות לסבא משה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: