צעדת המוות

7 אפר

צעדת המוות

בינואר 1945 עם התקרב הצבא הרוסי,הנאצים פינו את אושוויץ והעבירו חלק גדול מאד מאסירי המחנה

בהליכה ברגל במזג אויר של שלג וקור וכמעט ללא מזון.השומרים הנאצים אשר הקיפו אותנו הוחלפו כל

ארבע שעות בעוד אנחנו המשכנו ללכת ללא מנוחה וללא מזון,הדבר היחיד שעמד לרשותינו היה השלג אותו בלענו במקום מיים.

בזמן שצעדתי בצעדה הזאת הייתי בן אחת-עשרה בדיוק.במהלך הצעדה הזאת נותקתי סופית מאבא

וכפי שנודע לי שנים מאוחר יותר הוא נורה על ידי אחד הנאצים ונפטר שלושה חודשים אחרי זה.

תמיד הייתי עם התחושה שאילו ידע שאני שרדתי היה מתאושש והיה נשאר בחיים!

מי שלא יכול היה להמשיך ונפל או ניסה לנוח בכל צורה שהיא הוכה ואם זה לא גרם לו שיקום נרצח במקום.

כילד בן 11 עשיתי מאמצים עילאיים לשרוד ולהמשיך ללכת,במקום אוכל ושתיה הייתי מתכופף ובולע שלג.

הקושי היה שכל הזמן חששתי שלא אוכל לקום ולהמשיך ללכת עד שהגענו לעיירה הפולנית גלייביץ ושם הועלינו על רכבת משא ללא גג,המיועדת להובלת בהמות,כאשר עם העליה לקרון כל אחד קיבל כיכר לחם קטנה ומכות בכדי להידחס לתוך הקרונות.

במהלך הצעדה הזאת התפוררו הנעליים שלי והמשכתי ללכת כאשר כפות רגלי עטופות בסמרטוטים.

בקרון היה איתי חבר קרוב מאד, אשר היינו יחד עוד באושוויץ,הוא היה כבן שתיים עשרה וחצי-כלומר בשנה וחצי בוגר ממני ושמו היה מריש.
מריש היה בן העיר הפולנית טומשוב ובאושוויץ התידדנו והיינו עוזרים האחד לשני כמו אחים. ברכבת הזו נסענו במשך 12 יום ללא אפשרות לעשיית צרכים וללא אספקה של מזון ושתיה.האספקה הייתה שלג שירד עלינו ונאסף בכובעים ונאכל מיד. מהקרון שלי שהתחיל במצב שכולנו עמדנו לחוצים זה לזה ירדו בסוף הדרך שישה אנשים חיים ואני ומריש ביניהם. מה שעזר לנו לשרוד היו אנשים טובים שזרקו עלינו לחמים מהמעט שהיה להם וכן מוצרי מזון אחרים,

זה קרה במיוחד כאשר עברנו דרך צ'כוסלובקיה.תודתי לבני העם הצ'כי על חיי!

את מה שהגיע בצורה כזאת לקרונות תפסו האנשים וכמובן מי שיותר חזק היה מצליח להשתלט על יותר

לחם ושאר דברי-מאכל.

מריש ואני קבענו לנו דרך איך להשיג מעט מהאוכל והתחלקנו חצי-חצי בכל פרור לחם שהגיע לידינו.

אחד מאיתנו היה מתגרה במי שהחזיק בידיו כיכר לחם וכמובן היה חוטף מכות על רצונו לקחת מעט מהלחם

והשני היה מנצל את הרגע וקורע חתיכת לחם אותה חילקנו בינינו ,כמובן.

יום אחד מריש אמר לי שהוא נורא רעב ושנעשה מאמץ עילאי להשיג כיכר לחם שלימה.

משמעות הדבר היה לצאת למלחמה נגד החזקים מאנשי הקרון ועשינו זאת.מריש חטף כיכר לחם ומיד

העביר אותה אלי ואני הכנסתי אותה למכנסיים שלי שהיו מאד רחבות עלי.הוא המשיך לספוג את ההתקפה

עליו עד שהתוקפים הבינו שהלחם כבר לא אצלו ואז נטפלו אלי ואני במהירות האפשרית העברתי את הלחם

למריש.מריש ראה שבסוף ישברו אותנו והוא הזמין בחור חזק במיוחד שנחלק את הלחם לשלושה חלקים שווים ושלושתינו נאכל אותו.אכלנו את הלחם וזה מאד חיזק אותנו.הצרה הייתה שמריש נפצע בהגנה על כיכר הלחם שלנו.הוא נשרט בווריד של ידו השמאלית והפצע הזדהם כך שנוצר פס אדום-כחול אשר עלה בהדרגה כלפי מעלה.

הקרונות הלכו והתרוקנו[את המתים היו זורקים מהרכבת]ובקרון שלנו נשארו רק שישה אנשים חיים,כולל אותי

ואת מריש.הגרמנים החליטו לצמצם את מספר הקרונות והעבירו אותנו לקרון אחר.

בקרון החדש היו מספר גברים צעירים אשר השתלטו על הקרון והם קיבלו לקבוצה שלהם אותי כיוון שהם

הכירו את הורי ובזכות זה גם את מריש.

מצבו של מריש הלך והחמיר מיום ליום עד שלילה אחד הוא נפטר כאשר אני מחזיק בו ומנסה למנוע זאת

ככל יכולתי.המילים האחרונות שלו היו אמא ומשה[כלומר אני].

הבחורים שהיו שם אילצו אותי לנעול את נעליו של מריש אותו אהבתי כמו אח ונאלצתי להסכים בפרט שאצבעות הרגליים שלי היו עם נקודות שחורות מהקור.

הרכבת הגיע לגרמניה למחנה זקסנהאוזן ושם הורדנו ואותי לקחו לבית החולים של המחנה בו שכבתי וחיכיתי בכל יום שמא יקחו אותנו להשמדה בתור חולים.האיר לי המזל והרופא שם החליט לשחרר אותי מבית -חולים יום אחד לפני שכל החולים נשלחו למוות.

ממחנה זה נשלחנו ברכבת למאטהאוזן אשר באוסטריה ועל כך אספר לכם בפרק האחרון על חיי בזמן השואה!

כל הזכויות שמורות לסבא משה
צעדת המוות

בינואר 1945 עם התקרב הצבא הרוסי,הנאצים פינו את אושוויץ והעבירו חלק גדול מאד מאסירי המחנה

בהליכה ברגל במזג אויר של שלג וקור וכמעט ללא מזון.השומרים הנאצים אשר הקיפו אותנו הוחלפו כל

ארבע שעות בעוד אנחנו המשכנו ללכת ללא מנוחה וללא מזון,הדבר היחיד שעמד לרשותינו היה השלג אותו בלענו במקום מיים.

בזמן שצעדתי בצעדה הזאת הייתי בן אחת-עשרה בדיוק.במהלך הצעדה הזאת נותקתי סופית מאבא

וכפי שנודע לי שנים מאוחר יותר הוא נורה על ידי אחד הנאצים ונפטר שלושה חודשים אחרי זה.

תמיד הייתי עם התחושה שאילו ידע שאני שרדתי היה מתאושש והיה נשאר בחיים!

מי שלא יכול היה להמשיך ונפל או ניסה לנוח בכל צורה שהיא הוכה ואם זה לא גרם לו שיקום נרצח במקום.

כילד בן 11 עשיתי מאמצים עילאיים לשרוד ולהמשיך ללכת,במקום אוכל ושתיה הייתי מתכופף ובולע שלג.

הקושי היה שכל הזמן חששתי שלא אוכל לקום ולהמשיך ללכת עד שהגענו לעיירה הפולנית גלייביץ ושם הועלינו על רכבת משא ללא גג,המיועדת להובלת בהמות,כאשר עם העליה לקרון כל אחד קיבל כיכר לחם קטנה ומכות בכדי להידחס לתוך הקרונות.

במהלך הצעדה הזאת התפוררו הנעליים שלי והמשכתי ללכת כאשר כפות רגלי עטופות בסמרטוטים.

בקרון היה איתי חבר קרוב מאד, אשר היינו יחד עוד באושוויץ,הוא היה כבן שתיים עשרה וחצי-כלומר בשנה וחצי בוגר ממני ושמו היה מריש.
מריש היה בן העיר הפולנית טומשוב ובאושוויץ התידדנו והיינו עוזרים האחד לשני כמו אחים. ברכבת הזו נסענו במשך 12 יום ללא אפשרות לעשיית צרכים וללא אספקה של מזון ושתיה.האספקה הייתה שלג שירד עלינו ונאסף בכובעים ונאכל מיד. מהקרון שלי שהתחיל במצב שכולנו עמדנו לחוצים זה לזה ירדו בסוף הדרך שישה אנשים חיים ואני ומריש ביניהם. מה שעזר לנו לשרוד היו אנשים טובים שזרקו עלינו לחמים מהמעט שהיה להם וכן מוצרי מזון אחרים,

זה קרה במיוחד כאשר עברנו דרך צ'כוסלובקיה.תודתי לבני העם הצ'כי על חיי!

את מה שהגיע בצורה כזאת לקרונות תפסו האנשים וכמובן מי שיותר חזק היה מצליח להשתלט על יותר

לחם ושאר דברי-מאכל.

מריש ואני קבענו לנו דרך איך להשיג מעט מהאוכל והתחלקנו חצי-חצי בכל פרור לחם שהגיע לידינו.

אחד מאיתנו היה מתגרה במי שהחזיק בידיו כיכר לחם וכמובן היה חוטף מכות על רצונו לקחת מעט מהלחם

והשני היה מנצל את הרגע וקורע חתיכת לחם אותה חילקנו בינינו ,כמובן.

יום אחד מריש אמר לי שהוא נורא רעב ושנעשה מאמץ עילאי להשיג כיכר לחם שלימה.

משמעות הדבר היה לצאת למלחמה נגד החזקים מאנשי הקרון ועשינו זאת.מריש חטף כיכר לחם ומיד

העביר אותה אלי ואני הכנסתי אותה למכנסיים שלי שהיו מאד רחבות עלי.הוא המשיך לספוג את ההתקפה

עליו עד שהתוקפים הבינו שהלחם כבר לא אצלו ואז נטפלו אלי ואני במהירות האפשרית העברתי את הלחם

למריש.מריש ראה שבסוף ישברו אותנו והוא הזמין בחור חזק במיוחד שנחלק את הלחם לשלושה חלקים שווים ושלושתינו נאכל אותו.אכלנו את הלחם וזה מאד חיזק אותנו.הצרה הייתה שמריש נפצע בהגנה על כיכר הלחם שלנו.הוא נשרט בווריד של ידו השמאלית והפצע הזדהם כך שנוצר פס אדום-כחול אשר עלה בהדרגה כלפי מעלה.

הקרונות הלכו והתרוקנו[את המתים היו זורקים מהרכבת]ובקרון שלנו נשארו רק שישה אנשים חיים,כולל אותי

ואת מריש.הגרמנים החליטו לצמצם את מספר הקרונות והעבירו אותנו לקרון אחר.

בקרון החדש היו מספר גברים צעירים אשר השתלטו על הקרון והם קיבלו לקבוצה שלהם אותי כיוון שהם

הכירו את הורי ובזכות זה גם את מריש.

מצבו של מריש הלך והחמיר מיום ליום עד שלילה אחד הוא נפטר כאשר אני מחזיק בו ומנסה למנוע זאת

ככל יכולתי.המילים האחרונות שלו היו אמא ומשה[כלומר אני].

הבחורים שהיו שם אילצו אותי לנעול את נעליו של מריש אותו אהבתי כמו אח ונאלצתי להסכים בפרט שאצבעות הרגליים שלי היו עם נקודות שחורות מהקור.

הרכבת הגיע לגרמניה למחנה זקסנהאוזן ושם הורדנו ואותי לקחו לבית החולים של המחנה בו שכבתי וחיכיתי בכל יום שמא יקחו אותנו להשמדה בתור חולים.האיר לי המזל והרופא שם החליט לשחרר אותי מבית -חולים יום אחד לפני שכל החולים נשלחו למוות.

ממחנה זה נשלחנו ברכבת למאטהאוזן אשר באוסטריה ועל כך אספר לכם בפרק האחרון על חיי בזמן השואה!

כל הזכויות שמורות לסבא משה
צעדת המוות

בינואר 1945 עם התקרב הצבא הרוסי,הנאצים פינו את אושוויץ והעבירו חלק גדול מאד מאסירי המחנה

בהליכה ברגל במזג אויר של שלג וקור וכמעט ללא מזון.השומרים הנאצים אשר הקיפו אותנו הוחלפו כל

ארבע שעות בעוד אנחנו המשכנו ללכת ללא מנוחה וללא מזון,הדבר היחיד שעמד לרשותינו היה השלג אותו בלענו במקום מיים.

בזמן שצעדתי בצעדה הזאת הייתי בן אחת-עשרה בדיוק.במהלך הצעדה הזאת נותקתי סופית מאבא

וכפי שנודע לי שנים מאוחר יותר הוא נורה על ידי אחד הנאצים ונפטר שלושה חודשים אחרי זה.

תמיד הייתי עם התחושה שאילו ידע שאני שרדתי היה מתאושש והיה נשאר בחיים!

מי שלא יכול היה להמשיך ונפל או ניסה לנוח בכל צורה שהיא הוכה ואם זה לא גרם לו שיקום נרצח במקום.

כילד בן 11 עשיתי מאמצים עילאיים לשרוד ולהמשיך ללכת,במקום אוכל ושתיה הייתי מתכופף ובולע שלג.

הקושי היה שכל הזמן חששתי שלא אוכל לקום ולהמשיך ללכת עד שהגענו לעיירה הפולנית גלייביץ ושם הועלינו על רכבת משא ללא גג,המיועדת להובלת בהמות,כאשר עם העליה לקרון כל אחד קיבל כיכר לחם קטנה ומכות בכדי להידחס לתוך הקרונות.

במהלך הצעדה הזאת התפוררו הנעליים שלי והמשכתי ללכת כאשר כפות רגלי עטופות בסמרטוטים.

בקרון היה איתי חבר קרוב מאד, אשר היינו יחד עוד באושוויץ,הוא היה כבן שתיים עשרה וחצי-כלומר בשנה וחצי בוגר ממני ושמו היה מריש.
מריש היה בן העיר הפולנית טומשוב ובאושוויץ התידדנו והיינו עוזרים האחד לשני כמו אחים. ברכבת הזו נסענו במשך 12 יום ללא אפשרות לעשיית צרכים וללא אספקה של מזון ושתיה.האספקה הייתה שלג שירד עלינו ונאסף בכובעים ונאכל מיד. מהקרון שלי שהתחיל במצב שכולנו עמדנו לחוצים זה לזה ירדו בסוף הדרך שישה אנשים חיים ואני ומריש ביניהם. מה שעזר לנו לשרוד היו אנשים טובים שזרקו עלינו לחמים מהמעט שהיה להם וכן מוצרי מזון אחרים,

זה קרה במיוחד כאשר עברנו דרך צ'כוסלובקיה.תודתי לבני העם הצ'כי על חיי!

את מה שהגיע בצורה כזאת לקרונות תפסו האנשים וכמובן מי שיותר חזק היה מצליח להשתלט על יותר

לחם ושאר דברי-מאכל.

מריש ואני קבענו לנו דרך איך להשיג מעט מהאוכל והתחלקנו חצי-חצי בכל פרור לחם שהגיע לידינו.

אחד מאיתנו היה מתגרה במי שהחזיק בידיו כיכר לחם וכמובן היה חוטף מכות על רצונו לקחת מעט מהלחם

והשני היה מנצל את הרגע וקורע חתיכת לחם אותה חילקנו בינינו ,כמובן.

יום אחד מריש אמר לי שהוא נורא רעב ושנעשה מאמץ עילאי להשיג כיכר לחם שלימה.

משמעות הדבר היה לצאת למלחמה נגד החזקים מאנשי הקרון ועשינו זאת.מריש חטף כיכר לחם ומיד

העביר אותה אלי ואני הכנסתי אותה למכנסיים שלי שהיו מאד רחבות עלי.הוא המשיך לספוג את ההתקפה

עליו עד שהתוקפים הבינו שהלחם כבר לא אצלו ואז נטפלו אלי ואני במהירות האפשרית העברתי את הלחם

למריש.מריש ראה שבסוף ישברו אותנו והוא הזמין בחור חזק במיוחד שנחלק את הלחם לשלושה חלקים שווים ושלושתינו נאכל אותו.אכלנו את הלחם וזה מאד חיזק אותנו.הצרה הייתה שמריש נפצע בהגנה על כיכר הלחם שלנו.הוא נשרט בווריד של ידו השמאלית והפצע הזדהם כך שנוצר פס אדום-כחול אשר עלה בהדרגה כלפי מעלה.

הקרונות הלכו והתרוקנו[את המתים היו זורקים מהרכבת]ובקרון שלנו נשארו רק שישה אנשים חיים,כולל אותי

ואת מריש.הגרמנים החליטו לצמצם את מספר הקרונות והעבירו אותנו לקרון אחר.

בקרון החדש היו מספר גברים צעירים אשר השתלטו על הקרון והם קיבלו לקבוצה שלהם אותי כיוון שהם

הכירו את הורי ובזכות זה גם את מריש.

מצבו של מריש הלך והחמיר מיום ליום עד שלילה אחד הוא נפטר כאשר אני מחזיק בו ומנסה למנוע זאת

ככל יכולתי.המילים האחרונות שלו היו אמא ומשה[כלומר אני].

הבחורים שהיו שם אילצו אותי לנעול את נעליו של מריש אותו אהבתי כמו אח ונאלצתי להסכים בפרט שאצבעות הרגליים שלי היו עם נקודות שחורות מהקור.

הרכבת הגיע לגרמניה למחנה זקסנהאוזן ושם הורדנו ואותי לקחו לבית החולים של המחנה בו שכבתי וחיכיתי בכל יום שמא יקחו אותנו להשמדה בתור חולים.האיר לי המזל והרופא שם החליט לשחרר אותי מבית -חולים יום אחד לפני שכל החולים נשלחו למוות.

ממחנה זה נשלחנו ברכבת למאטהאוזן אשר באוסטריה ועל כך אספר לכם בפרק האחרון על חיי בזמן השואה!

כל הזכויות שמורות לסבא משה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: